ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קע״ד

1 ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — אחד זה ואחד זה, כלומר, אפילו קבלן, לא יפרע מהן אלא מנכסי הלווה.

2 ובמסקנת ההלכה לענין זה, מביאים את מה שאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלושה דברים: ערב, כלומר, ההלכה האמורה כאן, שמלוה יכול להיפרע מערב למרות שיש נכסים ללווה, וצידון, כלומר, בהלכה שנידונה אגב מעשה שהיה בצידן בתנאי הגט גיטין עד,א, וראיה אחרונה מחלוקת אחרונה שנחלק עם חכמים בענין הבאת ראיה לבית דין סנהדרין לא,א.

3 א ומעתה באים לדון כיצד נעשה אדם ערב, וכיצד הוא נעשה קבלן. אמר רב הונא: אם אמר: "הלוהו ואני ערב", או "הלוהו ואני פורע", או "הלוהו ואני חייב", או "הלוהו ואני נותן" — כולן לשון ערבות הן משום שאמר "הלווהו", לומר שתהא הלוואה זו למקבל, אלא שהוא מתחייב לערוב לו.

4 אבל אם אמר לו בלשון: "תן לו ואני קבלן", או "תן לו ואני פורע", "תן לו ואני חייב", או "תן לו ואני נותן" — כולן לשון קבלנות הן, שלשון "תן" משמעה — תן לו בפועל על חשבוני, אני אקבל עלי את החוב.

5 איבעיא להו נשאלה להם השאלה ללומדים: אם אמר בלשון "הלוהו ואני קבלן", או "תן לו ואני ערב", מאי מה הדין? האם הולכים אחר ההבחנה בין הלשון "הלווהו" לבין הלשון "תן לו", או שמא הולכים אחר ההבחנה בין הלשון לשון "ערב" לבין הלשון "קבלן"?

6 אמר ר' יצחק: לשון ערבות — ערבות, לשון קבלנות — קבלנות, שאם הזכיר לשון "ערב" הרי הוא ערב, ואם הזכיר לשון "קבלן" הריהו קבלן.

7 רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן, בר חוץ מהלשון "הלוהו ואני ערב".

8 ואילו רבא אמר: כולן לשון ערבות הן, בר חוץ מהלשון "תן לו ואני נותן".

9 אמר ליה לו מר בר אמימר לרב אשי, הכי כך אמר אבא: אם אומר "תן לו ואני נותן" — אין למלוה על הלוה כלום, אלא כל התביעה היא על הערב הקבלן בלבד.

10 ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא מיפטר נפטר הלוה מיניה ממנו מן המלוה עד שישא ויתן ביד, כלומר, עד שהערב עצמו יקח את הכסף מיד המלוה ויתן ללווה בפועל, ואז תובע המלוה רק מן הערב.

11 ב מסופר: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה דיין אחד שהוריד את המלוה לנכסי הלווה לפני שתבע את הלווה שיפרע הוא את חובו, סלקיה סילק אותו את המלוה רב חנין בריה בנו של רב ייבא מנכסים אלה.

12 אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא מי חכם לעשות דבר כזה, אי לאו אם לא רב חנין בריה בנו של רב ייבא! ומה היה טעמו? — קסבר סבור הוא: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה נכסיו של אדם הם נעשים ערבים שלו, ויש לדון בהם כבדין ערב, ותנן ושנינו במשנתנו: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן ומוחזק בידינו שפירוש הדבר: לא יתבע ערב תחלה. וכיון שנכסיו של אדם הם רק ערבים לו — אין המלוה רשאי לגבות את חובו מנכסיו. אלא יתבע קודם מן הלווה, שמא יש בידו כסף מזומן.

13 ג ועוד בדין ערב, מסופר: ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ערב אחד של יתומים שפרעו למלוה את חובו מקמי דלודעינהו ליתמי לפני שהודיע ליתומים שיש חוב, ושהוא עומד לפורעו עבורם, ולאחר מכן בא לתבוע מהם את הכסף.

14 אמר רב פפא: כלל הוא שפריעת בעל חוב היא בגדר מצוה, ויתמי והיתומים, כיון שהם קטנים, לאו לא בני מיעבד עשיית מצוה נינהו הם, ולכן אין הערב יכול לתבוע מהם את מה ששילם.

15 ורב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר: אין לתבוע מן היתומים מסיבה אחרת — אימר צררי אתפסיה אמור שצרור כסף נתן לו אביהם בחייו, וסילק את החוב או מקצתו.

16 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם, אם לשתי הדעות, בפועל אין הערב יכול לגבות מן היתומים?

17 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, כשהחייב, כלומר, אביהם מודה בשעת מותו שהוא חייב כסף זה. אי נמי דשמתוהו או גם כן שנידו אותו, את האב בבית דין על שלא רצה לפרוע חוב זה, ומת בשמתיה בתוך נידויו, שאז ברור שעדיין לא שילם דבר. במקרים אלה, לדעת רב פפא עדיין אין היתומים משלמים, משום שאינם חייבים במצוה. אבל לדעת רב הונא בנו של רב יהושע, כיון שיש עליהם שעבוד, וברור שלא שולם החוב — הרי הם משלמים.

18 שלחו מתם משם מארץ ישראל לבבל, פסק הלכה: שמתוהו ומת בשמתיה נידוהו ומת בנידויו, הלכתא הלכה כרב הונא בריה בנו של רב יהושע.

19 מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא: ערב שהיה שטר חוב שקיבל מהמלוה יוצא מתחת ידו והוא תובע את יורשי הלווה להחזיר לו מה ששילם עבורם — אינו גובה, ואם כתוב בו בשטר החוב "התקבלתי ממך" שחתם המלוה כי קיבל סכום זה מן הערב — גובה.

20 ומעתה, בשלמא נניח לשיטת רב הונא בריה בנו של רב יהושע — משכחת לה מוצא אתה אפשרות שיכול הערב לגבות מיתומי הלווה, כגון כשחייב מודה. אלא לרב פפא קשיא קשה, שהרי לשיטתו אין הערב גובה כלל מן היתומים, שהרי אינם חייבים במצוה!

21 ומשיבים: שאני התם שונה שם הדין, במקרה מיוחד זה, כי להכי טרח וכתב ליה לכך הוא טורח וכותב לו "התקבלתי", כדי שיהא זה כשטר חוב של הערב עצמו, ובמקרה זה נכסי הלווה משועבדים לחוב, וגובים מן היתומים. אבל אין מכאן ראיה למקרה אחר.

22 בקשר לענין זה מסופר: ההוא ערבא אדם אחד שהיה ערב להלוואה שהלוה גוי, דפרעיה שפרעו לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי לפני שתבע מן היתומים, יורשי הלווה. אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי: הכי כך אמר אבימי מהגרוניא משמיה משמו של רבא: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר חיישינן לצררי חוששים אנו שמא נתן לו צרור כסף ושילם לו — הני מילי דברים אלה אמורים כשהיה המלוה ישראל, אבל בגוי כיון דבתר ערבא אזיל שאחרי הערב הוא הולך לגבות לא חיישינן לצררי אין אנו חוששים לצרור כסף, שנתן הלווה לגוי, שהוא חושש שמא בכל מקרה יחזור הגוי ויגבה מן הערב.

23 אמר ליה לו: לרב אשי: אדרבה גדולה מזו, ההיפך מסתבר: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר לא חיישינן לצררי אין אנו חוששים לצרור כסף, שהפקיד הלווה אצל המלוה — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בישראל, אבל גוים כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי שדינם שאחר הערב הם הולכים, אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא אם לא שהתפיסו, שהפקיד בידו של הערב צרור מתחילה — לא הוה היה מקבל ליה עליו את הערבות.

24 א שנינו במשנה, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה ובעלה רוצה לגרשה, צריך הבעל לידור ממנה הנאה, כדי שלא יעשו קנוניא על הערב, ויחזיר את אשתו. מסופר: איש אחד ששמו משה בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה ערב לכתובה של כלתו היה. רב הונא בריה בנו צורבא מדרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא תלמיד חכם היה ודחוק בממון. אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה האם אין מי שילך ויתן עצה לרב הונא זה, דנגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי שיגרש את אשתו, והיא תלך ותגבה את הכתובה מאבוה מאביו שהיה ערב לכתובה, והדר נהדרה ואחר כך יחזיר אותה רב הונא, ונמצא שיש בידו קצת כסף?

25 אמר ליה לו רבא: והא והרי "ידירנה הנאה" תנן שנינו במשנה, ואם כן כיצד יוכל להחזיר אותה! אמר ליה לו אביי: אטו וכי כל מי שמגרש אשה, בבי דינא בבית דין שהם יודעים הלכה זו מגרש? יגרשנה שלא בפני בית דין, ולא ידירנה!

26 לסוף איגלאי מילתא התגלה הדבר שכהן הוא, וממילא לא יכול היה לגרש את אשתו ולהחזירה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים אנשים: בתר עניא אזלא עניותא אחר העני הולכת העניות, שאפילו בעצה זו אינו יכול להשתמש.

27 ושואלים: ומי והאם אמר אביי הכי כך? והא והרי אמר אביי: איזהו "רשע ערום"? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל. שלדעתו, מי שציווה "נכסי לך ואחריך לפלוני", אם קדם המקבל הראשון ומכר את הנכסים — זכותו לעשות זאת, ואין לשני כלום. ואם כן, משמע שלדעת אביי, כל מי שנותן עצה לאדם לעשות דבר, שהוא אמנם חוקי אבל גורם עוול לאחרים — נקרא "רשע ערום", וכיצד יכול היה להשיא עצה כזאת לאותו רב הונא בר משה?

28 ומשיבים: במקרה זו, כיון שהבעל בנו של הערב הוא — הרי זה שאני שונה, שהוא מוחל. וצורבא מרבנן שאני וכן תלמיד חכם הרי זה שונה, שראוי לעשות טובה לתלמיד חכם. ומקשים עוד: כיצד היתה מועילה אותה עצה?

29 והא והרי ערב הוא האב, וקיימא לן ומוחזק בידינו שערב של כתובה לא משתעבד באמת, אלא רק לכבוד ולמצוה בלבד הוא שנהיה ערב! ומשיבים: קבלן הוה היה ולא סתם ערב, והוא כן משתעבד לתשלום הכתובה, שהרי קיבל על עצמו במפורש את חובת התשלום.

30 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שקבלן של כתובה אף על גב דלית ליה נכסי אף על פי שאין לו נכסים לבעל בכל זאת משתעבד — שפיר יפה. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר: אי אית ליה אם יש לו נכסים לבעל משתעבד הקבלן, אי לית ליה אם אין לו — לא משתעבד, שבוודאי לא התכוון לשלם את הכתובה, אם כן, מאי איכא למימר מה יש לומר? כיצד היתה מועילה אותה עצה?

31 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: מיהוי הוה ליה היו לו נכסים, לרב הונא זה בזמן הנישואין, כשקיבל האב על עצמו את הערבות, ואישתדוף ואחר כך נשדפו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: אבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה האב לגבי בנו בוודאי משעבד את עצמו גם כאשר אין לבן נכסים. ומהי אותה מחלוקת לגבי קבלן של כתובה?

32 דאיתמר שנאמר: ערב של כתובה — דברי הכל לא משתעבד, שמכיון שלא היתה כאן הלוואה במתן כסף, וגם לא היה הערב אלא לכבוד ולמצוה בלבד. ערב קבלן של בעל חוב של הלוואה — דברי הכל משתעבד. לגבי קבלן של כתובה, ולגבי ערב סתם לבעל חוב — בזה פליגי חלוקים חכמים, מר סבר חכם זה סבור: אי אית ליה נכסי אם יש לו נכסים ללוה — משתעבד הערב, שהוא מקבל על עצמו ערבות מתוך הנחה שלא יצטרך לפרוע את החוב, ואין זה אלא לשם בטחון. אי לית ליה אם אין לו נכסים ללווה — לא משתעבד. ומר סבר וחכם זה סבור: בין אית ליה שיש לו ובין לית ליה שאין לו — משתעבד הערב.

33 ומסכמים: והלכתא והלכה היא שכל ערב, בין אית ליה שיש לו נכסים ללווה ובין לית ליה שאין לו — משתעבד הערב, בר חוץ מערב של כתובה, דאף על גב דאית ליה שאף על פי שיש לו נכסים לבעל — בכל זאת לא משתעבד. מאי טעמא מה טעם הדבר? — מצוה הוא דעבד שעשה כדי שיינשאו בני הזוג, ולאו מידי חסרה וגם האשה אינה חסרה דבר בזמן הנישואין, שהוא מקבל על עצמו לפורעו.

34 ב אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר "מנה לפלוני בידי" שאני חייב לו — הרי זה נאמן בדבריו, ומדוע? — חזקה אין אדם עושה קנוניא רמאות על ההקדש, ואם אמר שהוא חייב לאדם אחר — בוודאי אמר אמת.

35 מתקיף לה מקשה על כך רב נחמן: וכי אומרים שאדם עושה קנוניא על בניו? ובכל זאת מצאנו שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" שאני חייב לו, הרי רק אם אמר "תנו לו מנה זה "— נותנין, אבל אם לא אמר "תנו" — אין נותנין; אלמא מכאן שאנו מניחים כי אדם עשוי לומר שהוא חייב כסף לאחרים רק כדי שלא להשביע את בניו, כלומר, כדי שבניו לא ייחשבו עשירים בעיניהם של הבריות.